top of page
  • תמונת הסופר/תOren Appel

איך לעשות שלום עם חיינו

יש משהו שלא מדברים עליו ולא מלמדים אותו מספיק בלימודי האושר - ההבנה שחלק מהחיים שלנו יהיו נהדרים, אבל חלק אחר יהיה קשה וכואב. זה חלק מהחוזה שלנו עם החיים. חלק גדול מהעיסוק של מדע האושר הוא באיך צוברים יותר אושר, אבל מעט מידי מדברים על איך יוצרים שלום עם החיים שכבר יש לנו.


אחת ההגדרות שאני אוהב לאושר היא שאושר הוא לרצות את מה שיש לנו, לרצות את מי שאנחנו, את היכן שאנחנו חיים ואת מה שאנו עושים. אושר כחוויה והוויה של הרגע הנוכחי. אושר הוא לא בעתיד. גם לא בפרשנות שלנו על העבר, אושר הוא 'כאן ועכשיו', ובמידה רבה האושר שלנו מוכתב מעד כמה אנו בשלום, או בוויכוח, עם החיים שלנו כרגע.


סביר להניח שהדברים שאני בוויכוח איתם הם הדברים אותם לא שחררתי ועליהם לא סלחתי. "פסולת" שאני ממשיך לסחוב איתי. היום לא טוב לי, כי אתמול לא היה טוב לי. ויותר מזה –משמשים בפצעי העבר לא רק להרוס את החיים שלנו, אנו משתמשים בהם גם כדי להרוס את החיים של כל מי שסביבנו. גם ברמת הלאומית, אנו מאשימים את הלאומים האחרים בהרס חיינו ובתמורה הורסים את העתיד שלהם וחוזר חלילה. אבל זהו אינו אושר.


אושר, כאמור, הוא לאהוב את מה שיש לנו. כל השאר יכול להיות מוגדר כלחץ. שלא תבינו לא נכון, אנו זקוקים לרמה מסוימת של לחץ בחיינו. אנו לא יכולים לחיות רק חיים של קבלה. השאלה היא במה אני בוחר להתמקד בכל רגע? היכן אני שם את הדגש? כמה מהאנרגיה המנטלית שלי מוקדשת בוויכוח עם המציאות, בניסיון לשנות את האנשים שאיתי, את עצמי, או את אירועי ה-7.10? כן, יש חלקים שעלי וביכולתי לשנות, זה חלק מההתפתחות האישית שלנו, לקוות לטוב או לפעול למימוש אלטרנטיבה זהו כח חיים חשוב, אך עלינו לנהוג בו בזהירות. אם אני מסתובב בעולם עם פגיעה ועם חוויה שאני קורבן, זו חוויה מתמשכת של חוסר אושר, ואי השלמה עם חיי. אם אני מזדהה מידי עם החלקים שלא עבדו בחיי כפי שרציתי (ולכל חיים יש חלקים כאלו), אז יש סכנה שהמילים שאני אומר לעצמי, השפה שאני משתמש בה והדרך, בה אני מתייחס לאנשים אחרים גורמת להגדלת חוסר אושר. אנו מאשימים אנשים אחרים כדי להרגיש פחות רע, באמונה שזוהי אשמתם שאני לא מאושר. זוהי אשמתם שאני פיתחתי זהות של קורבן, ועל הדרך כל כך הרבה אושר הולך לאיבוד. אנו מתעוררים בבוקר ובוחרים לעטות על עצמנו זהות של קורבן ואז מסתובבים בעולם מאמינים שהזהות הזאת היא אנחנו, העולם משתף איתנו פעולה. אנו לא תמיד זוכרים שיש לנו בחירה.

תתארו לכם שאנו עוטים זהות של מישהו שלא יכול להתמודד עם מציאות חייו, ומכריזים בריש גלי שאני קורבן ואני מסביר שוב ושוב, בעיקר לעצמי, מדוע אינני מאושר, למה זה לא עובד, למה זה כל כך קשה. וזה לפי מה שאני מספר, בכלל לא האשמה שלי. דברים רעים קורים לכולם, ועכשיו, ברגע הזמן הקובע, אני לא מצליח להחלים מזה. במקום לעבוד לרפא ולשקם את הפגיעה, אני  מקיף את עצמי בשריון ומסמן לעצמי שזה מסוכן ומפחיד לנסות שוב ובוחר לחיות חיים מצומצמים, וכשמישהו מתקרב אלי ומזכיר לי עד כמה נפגעתי, אני כועס עליו או בורח ממנו מבלי להבין עד כמה אני תרמתי לכך. חלק מהחוזה עם החיים, הוא קושי וכאב, יש דברים לא מובנים ויש דברים שמוצאים אותנו מאיזון. דרך הקבלה האקטיבית של החיים מציעה לנו להרחיב את המיכל הפנימי ולדעת לשאת ולהכיל גם את הדברים האלו, ולהיות בשלום עם חיינו: עם הטוב, העם רע ועם המכוער. אלו הם חיי.



לוותר על התקווה לעבר טוב יותר

ההגדרה הטובה ביותר למושג סליחה ששמעתי מד"ר פרד לוסקין היא שסליחה, היא הוויתור על התקווה לעבר טוב יותר. אם אני עדיין עסוק בגיל 50 להאשים את אימא ומספר לעצמי שאם רק לא היתה לי אימא דפוקה, אז הייתי אדם טוב יותר, וזה יוצר לחץ לא רק עלי, אלי על  כל מי שאני בא איתו במגע. רבים מאיתנו למשל, מסתובבים עם פצעים מבני זוג רומנטיים, ובונים זהות סביב זה, כך שכל מי שאנו פוגשים מנקודה זאת ואילך צריך להיזהר, כי אנו מאשימים את האקסים שלנו בכך שנטלו מאיתנו את האמון, או את היכולת לאהוב, או את אובדן התמימות ואנו לא בוחנים לעולם יותר את אמונות הבסיס האלו.


אף אחד לא יכול לקחת לנו את תחושת האמון, אנו יכולים לאבד אותה לתקופה, ולפעמים עלינו לשקלל מחדש מהי המשמעות של אמון, או להתאים את מערכת הציפיות שלהו, שכל מערכות היחסים ימשכו לנצח. הזהות החלופית היא אינה כזאת שעלינו לבטוח בני הזוג החדשים שלנו. המסר החשוב הוא שעלינו לבטוח בנו. אנו לא יודעים איך הצד השני יתנהג, הביטחון שלי בעצמי הוא זה שמנחה אותי, והאמונה שאם אני אתייחס אל בן הזוג יפה ואהיה אדיב, אני אעלה את הסבירות שהצד השני יעשה את הדבר הנכון. אם אני אסתובב בעולם ואצרח עליהם, יש סיכוי גבוה יותר שהדברים לא יסתדרו לנו. עלינו גם לבטוח בלב שלנו ביכולת שלו להשתקם, לכן כל-כך חשוב לסלוח ולשחרר דברים, כי זה משיב בחזרה את הלב שלנו לעצמנו, במקום להקיף אותו בחומה ולהאשים את כל העולם בלב הסגור שלנו.


בימים קשים אלו, עלינו לעדכן את החוזה שלנו עם החיים ולהכיר שההתמודדות עם כאבים, מלחמות, מחלות, זקנה ומוות הם חלק ממרכיבי החיים שלנו. ככה זה. ולכן עלינו להיכנס מפוקחים למערכת היחסים לדעת כי יש סיכוי סביר שהיא לא תצלח. אני יכול לקוות שהיא תצלח, לפעול כמיטב יכולתי שהיא תצלח, לקוות שבחרתי טוב, אבל זה עלול לא לעבוד. האדם הזה שאני אוהב עכשיו יכול להיות אדם אחר בעוד שלוש שנים, אני עשוי להיות במקום אחר והקשר בינינו יכול להיות במקום אחר. זו אפשרות סבירה. אך עלי לדעת ולזכור שאני יכול להשתקם מזה. אהבה נגמרת. כל אהבה נגמרת, אך עלינו ללמוד לאהוב שוב. זה חלק מההשתנות המתמדת של החיים. חוסר היכולת להכיר בכך גורם לנו לאחוז בפצע וכמו בליקוי ירח, לשים את החוויה הזאת ביני ובין השמש, היופי והאושר. במקום להבין שאנו שמים את הפצע כליקוי ירח, אנו מלמדים את עצמנו להאמין שהשמש כבתה, או אפילו שהיא מעולם לא היתה שם מלכתחילה.


הודיה על הרגע

כדי לבנות את אותה אמונה מיטיבה עלינו לשים לב לטוב-לב אנושי ולאהבה שקיימים בעולם בחוץ ובנו, גם בימים אלו. כיוון שכולנו נפגענו כל-כך, אנו חיים בחברה שוטפת כעס, מלאת טינה ונעדרת סליחה, אנו מעניקים תשומת לב רבה לכאבים והרבה פחות לנדיבות, לטוב ולאהבה שסביבנו. בואו נעצור לרגע ונשאל את עצמנו מי בימים האחרונים היה אדיב כלפי? מי אמר לי משהו נחמד? מי האזין לי? מי עזר לי? מי חיבק אותי? מי הכין לי ארוחת ערב? ואז לחוות הודיה ותחושת והכרת תודה על אותה אכפתיות.


לרצות את מה שיש לנו, זה אולי קל, אך לא פשוט. החלק הקשה הוא לראות את מה שיש לי, להאט את הקצב, לשים לב, לכייל את עצמי לשפע וליופי בחיי ולהיות בהודייה. זהו המעיין ממנו נובעת הסליחה. ההודיה מאפשרת לנו להביט על חיינו בראייה צלולה ולהסיט את המיקוד מהמקומות בהם נפגענו ומהבחירה להישאר קורבן חסר אונים. יש כל-כך הרבה מה להעריך בחיים של כל אחד מאיתנו מבלי לחשוב שהחיים הם חדי קרן ונצנצים. החיים, בטח בחצי שנה האחרונה, הם לא כאלו. לכן עלינו לעסוק ביתר שאת במלאכת ההודיה ולוותר על סיפור חוסר האונים.


אותה הודיה על הדברים הקטנים בחיינו, שביום אחד יחלפו גם הם מחיינו – היא שיעור אנושי שאנו מתקשים להשלים איתו. עלינו להכיר שכל אותם דברים שאנו מודים עליהם ברגע הזה אינם קבועים. יום אחד זה יהיה אחרת. התרגול של לאוהב את חיי, הוא תרגיל שמתרחש ברגע ההווה. ממש עכשיו.

בפסח הקרב ובא זהו החירות שאני מאחל לכולנו, החירות לנטרל את עריצות צלקות העבר ופחדי העתיד, ולהיווכח בחירות של הרגע הזה, ובבחירה להיות בשלום עם חיינו.

350 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page