איך קניתי אושר בחמישים שקלים וגם גרמתי לפולני לחייך?

במהלך חופשה משפחתית בפולין, טיילנו באחד הפארקים היפים בוורשה. בין פריחה אביבית בשלל צבעים לציוץ ציפורים, מצאנו רכבת הרים קטנה ונחמדה – בדיוק במינון הנכון של ריגוש לכל הגילאים.

אחרי שני סיבובים מהנים, החלטנו לרכוש כרטיסייה של שישה סיבובים נוספים. אבל כמו שקורה לפעמים בחיים – הרכבת נעצרה. תקלת חשמל.

חיכינו. חייכנו עוד קצת. וויתרנו.

שעתיים לאחר מכן, חזרנו. הרכבת כבר דהרה שוב, אבל התור התארך – ואנחנו החלטנו לוותר.

"אם אי אפשר ליהנות, אולי לפחות נחזיר את הכסף?" חשבנו כמו ישראלים טובים, וניגשנו לדלפק.

אבל הבירוקרטיה של המערכת, לצד האנגלית השבורה של הפקידה, גרמו לנו לוותר גם על זה.

ואז גייסתי את הידע ממדע האושר – והחלטתי לקנות אושר במקום רכיבה ברכבת.

הסתובבתי לאחור, לבחור פולני צעיר שעמד בתור עם שלושה חברים מאחורינו בתור. בלי להסס, ניגשתי אליו, הושטתי את הכרטיסייה ואמרתי: "Enjoy it, it’s yours."

הוא הביט בי קצת בהלם, ניסה להציע כסף. חייכתי, נופפתי ביד ואמרתי רק: "No need. Just have fun."

לפתע הבחור וחבריו חייכו (מראה פולני לא שכיח). חיוך של הפתעה. של תודה. של רגע אנושי, קטן ונדיב.

ואני? גם אני חייכתי. בעלות סמלית של חמישים שקלים קניתי לא רק שמחה קטנה לחבורה הפולנית – אלא גם אושר קטן לעצמי.

כי ככה זה עם נדיבות – כשאתה נותן, זה חוזר אליך מיד. בחיוך. בתחושה טובה.

עסקה שווה, לא?