גם פולניות רוצות להיות מאושרות

שבוע שעבר נסעתי להשתתף בכנס על אושר בעולם עבודה היברידי בעיר קרקוב שבפולין. השבוע בחרתי לחלוק אתכם מספר תובנות מהכנס.

גם פולניות רוצות להיות מאושרות

הרבה דאחקות רצו בקרב חברי לגבי החיבור בין כנס בנושא אושר ובין הנסיעה לפולין. ובכן, מסתבר שגם פולניות רוצות להיות מאושרות והן לא היחידות. אם לפני מספר שנים העיסוק באושר במקום העבודה היה מחתרתי וזכה להרמת גבה במקרה הטוב וללגלוג ציני במקרה היותר שכיח, היום, ב-2022, בכל רגע נתון, (ובטח במהלך חודש ספטמבר, בו חל מזה 8 שנים שבוע האושר בעבודה) מתקיימים כנסים ונכתבים מחקרים על נושא האושר בעבודה במקומות רבים. אושר היא כבר לא מילה גסה, אלא צורך אנושי בסיסי ורלוונטי מתמיד. נכון, יש עוד בורות בהבנה של העומק המחקרי מאחורי המושג, ובקרב חלק מהארגונים (ובשפת העם) אושר מזוהה עם נהנתנות, ימי כיף ופינוקים במשרד. אבל אני חושב שאנו שהתקדמנו כבר משם: העיסוק הרב בתחום, הביסוס המחקרי, השיפור בתוצאות העסקיות והתביעה מהשטח הופכים אותו ליעד אסטרטגי. הנה אפילו הפולניות כבר רוצות להיות מאושרות😊.

במקום לחזור לנורמלי, בוא נחזור לבסיס

ארגונים (ואנשים) עסוקים בהסתגלות למצב החדש, חלק מנסים לחזור אחורה: לנוכחות מלאה במשרדים, לפיקוח, שליטה ובקרה, ולמודל עבודה בו העובדים נדרשים להקריב את החיים האישיים בשירות השורה התחתונה. ארגונים אחרים מנסים ללכת קדימה בחיפוש אחר מודלים חדשניים ויצירתיים. אחד התובנות שליוותה אותי בכנס שהסיפור הוא לא חזרה אחורה, אלא חזרה לבסיס. כמו בכל פעם שאנו חווים טלטלה או טראומה, ההמלצה לשמירה על חוסן ועל שפיות היא באמצעות חזרה לבסיס (back to basic). חזרה לאותם צרכים אנושיים ראשוניים כגון ביטחון, שייכות, אוטונומיה, משמעות ואושר. לא רק שצרכים אלו לא השתנו, אלא שחשיבותן בחיים ובעולם העבודה התחדדה.

המלה החשובה ביותר

אם יש מלה אחת שחזרה הרבה בכנס ולדעתי היא מלת מפתח בעולם העבודה החדש -המלה היא חופש. שבריריות החיים, התקדמות הטכנולוגית, החוויה שאפשר לעבוד בהצלחה גם אחרת, העלתה את הצורך בחופש ואת הלגיטימיות לשים אותו במרכז הבמה. מודל העבודה מעידן המהפכה התעשייתית, בו אנשים מחליפים חופש בשכר, סיים את תפקידו ההיסטורי. המשוואה הפכה ממשוואת סכום אפס לעשירה ומגוונת יותר. אין כבר מודל אחד שמתאים לכולם, אין תצורת עבודה אחת שכולם צריכים להתאים עצמם אליה והעובדים חוזרים להיות בני אדם ולא משאב אנושי. אם יש דבר מרכזי שלדעתי ארגונים צריכים להבין, הוא כי עליהם להתאים את עצמם למתן מענה לצורך המרכזי הזה. כן, זה דורש שינוי של יחסי כוחות ומעבר למודל שמבוסס על שותפות ולא על כוח ולפיתוח אופני עבודה חדשים של מתי, מהיכן לעבוד ואיך לעבוד. לצד ההסתגלות שדורשת מאמץ, הרחבת החופש מביאה עימה פירות רבים ופוטנציאל אנושי אדיר של יצירה בשלל צבעים.

מעבר מ'מה' ל'איך'

בתקופה האחרונה יצא לי להשתתף במספר כנסים בנושא רווחה ואושר ולהתעניין בסקירה של כתיבה בתחום. אני מזהה מעבר מעיסוק בתיאור השינוי המתחולל (והבנה שהוא כבר פה איתנו להישאר) לחיפוש ופיתוח של מודלים חדשים שישרתו אותנו בעולם זה. אם בעבר מרבית הדוברים בכנסים וחלק ניכר מהכתיבה עסקו בביסוס הטיעון שאנו בעיצומו של שינוי – בתיאור התופעה, וזיהוי הגורמים ליצירתה, העיסוק בתחום עובר שלב קדימה. המילה קורונה (או המגפה) ירדה מהבמה והחליפו אותה שאלות של מודל עבודה, תצורת עבודה ותנאי עבודה.

פינג פונג בשישה שולחנות

המחקר אודות המעבר מהמשרד לעבודה היברידית או עבודה מרחוק מראה שתי מגמות מרכזיות: מצד אחד ההבנה שבמודלי עבודה אלו הפרודוקטיביות לא נפגעה ובמקרים רבים אפילו עלתה. אבל הדבר המרכזי השני שקרה הוא עליה משמעותית ברמת השחיקה. שבירת הגבולות בין מרחב העבודה למרחב האישי, ההאצה הטכנולוגית והגמישות העבירה אנשים לניהול רב ערוצים במקביל, כך שכל רגע נתון אנו משחקים פינג-פונג בשישה שולחנות שונים בו זמנית והדבר הזה גורם לשחיקה גדולה. המציאות הזאת הפכה את העיסוק בשחיקה לתחום עיסוק מרכזי בעולם הרווחה והאושר. איך מתמודדים עם עומס המידע וקצב הטכנולוגיה (זה לא באמת אפשרי), איך לומדים לסנן, לתעדף לצמצם ערוצי תקשורת שונים (ממוצע ערוצי התקשרות הוא 6.2, כאשר בארה"ב הוא 7.3), איך שומרים על חיוניות ועוצרים לטעינה והתאוששות. בכנס הזה, יותר מכל הכנסים הקודמים, העיסוק בשחיקה פיזית (ולא רק רגשית) קיבל דגש וגם הוצגו מגוון פתרונות בתחום וכנראה שנושא זה יעסיק ארגונים בתקופה הקרובה.

גם אם חוזרים למשרדים, לא חוזרים אחורה בזמן

בהמשך לנקודה הקודמת שאלת תצורת המשרד העתידי קיבלה מקום מכובד בכנס. לאחר שנתיים של מגפה עולמית כבר ברור, שצוותים בעלי תפקוד גבוה, אינם מבוססים על נוכחות פיזית. אז יותר ויותר עולות שאלות אקוטיות עליהם ארגונים מנסים לחפש פתרונות - כמו איך יראה המשרד (הויטואלי) של העתיד, איך עובדים ביחד מרחוק, איך מנהלים פגישות, איך יוצרים שייכות ועובדים ביחד שכל אחד לבד, איך שומרים מוטיבציה, איך יוצרים סינכרון בעבודה א-סינכרונית, איך מעבירים עדכונים, איך מנהלים אנשים מרחוק, איך יוצרים שקיפות, איך נותנים אוטונומיה במציאות של גבולות גזרה לא ברורים, איך נמנעים מהצפת מידע ועוד.

בכנס הוצגו מגוון מודלים פיזיים וטכנולוגיים מעניינים בתחום החל מאלגומטיים, דרך משרדים במציאות מדומה ועד פגישות במציאות רבודה (meetinVR), ולרגע היה נדמה שאני בכנס של מדע בדיוני ולא בכנס על אושר. כנראה שבעוד מספר שנים קטן אנו נעבוד בחללי עבודה שנראים מאוד שונה ממה שאנו רגלים בשנים האחרונות, ובינתיים תדאגו שיהיה לכם אינטרנט יציב ברוחב פס גבוה.

לא לעולם אושר

כנס האושר בעבודה התקיים בקרקוב שפולין. קרקוב היא עיר יפיפייה. ביום האחרון יצא לי להסתובב בה ולחוש אותה. הסממנים וההיסטוריה היהודית ניכרים בה היטב. יש בה רובע יהודי גדול, בתי כנסת, שאריות של גטו, המפעל של אוסקר שינדלר, אנדרטאות וכתוביות מאידיש נוכחים בעיר לצד חזות מערבית המודרנית. קרקוב נמצאת במרחק של כמה עשרות קילומטרים מאושוויץ בירקנאו, וההיסטוריה האנושית ממש הכיתה בי ותפסה אותי בקרביים (לא לגמרי מוכן). תוסיפו לזה את עשרות הפליטים מאוקראינה שחלק מצאו מקלט בקרקוב וחלקם עדיין מחפשים את עתידם - והנה לנו תזכורת לפנים כי לא לעולם אושר.

כן, אני בשליחות של קידום אושר ועשיית טוב והפנייה של הפוקוס לחלקים המוארים שלנו כבני אדם אך, חשוב תמיד לזכור, כי לאנושות יש צדדים אפלים, ו-80 שנה אחורה באותו מקום בו נערך כנס האושר, וממש כיום מרחק של כמה מאוד קילומטרים, בני אדם עדיין נלחמים באכזריות ברוע וחווים כאב וסבל רב והאושר הוא מושג שביר.

נשלב ביחד עם הבנה זאת את ראש השנה העברית שפוקד אותנו בימים אלו כתזכורת לאחריות שלנו ולבחירה שלנו בכל רגע בין טוב ורע, בין אגו לאקו ובין אושר לסבל. אני מאחל לנו לבחור בטוב, בתקווה ולא בייאוש, באהבה ולא בפחד באושר ולא בסבל. שנה טובה מהשמיים בדרך מפולין לישראל.