top of page

קרח לאסקימוסים ואושר להודים

תמונת הסופר/ת: Oren AppelOren Appel

עודכן: 3 באוק׳ 2022

20 שנה לא הייתי בהודו (בעצם 19 אם רוצים לדייק). אבל הודו כמו הודו, תופסת אותך מהשניות הראשונות. איך שנחתי בפונה, קיבלתי פלאש בק. אומרים שחוש הריח מפעיל את הזיכרון במסלול ישיר. ריח חזק של צ'אי, בשילוב זיעת קארי וחמיצות לכד את אפי – ועדכן את המיינד שלי - ברוך הבא להודו.

הפעם באתי להודו בשליחות האושר, יחד עם שותפתי קרן. סדנה על מנהיגות חיובית ואושר בעבודה ל-25 מנהלים הודים מחברת אמדוקס. כמה ימים לפני הנסיעה, יובל מהצוות השתעשע איתי בשאלה, איך מביאים אושר למדינה שהביאה את האושר לעולם לפני 5,000 שנה, האם זה קצת כמו להציע קרח לאסקימוסים או קארי להודים והאם באמת מה שאנו מלמדים מנהלים בארץ יעבור, יעבוד ויהיה רלוונטי גם שש שעות מזרחה?

אומרים, שכשהתלמיד מוכן המורה מגיע. אז במסע הזה לא ממש ברור לי מי המורה ומי התלמיד. אומנם אנחנו ישבנו על הכיסא הרשמי של 'המורים', אבל כמו תמיד כדי שתתחולל למידה, ההשתנות היא הדדית, ואנו למדנו מהודו והמנהלים כמה דברים שאני שמח לחלוק איתכם השבוע:


מאחורי כל הזהויות מסתתרים בני אדם - התחלנו את המפגש כקבוצה של זרים, חוששים וסקרנים ולאחר יומיים סיימנו כקבוצה אנושית אחת מחוברת. כנראה, שזה לא משנה היכן אנו בעולם, מאחורי כל ההגדרות והקליפות נמצאים בני אדם, עם משאלה עמוקה להיות מאושרים ורצון להיות מחוברים. כמה דעות קדומות וסיפורים יש לנו בראש, בין תרבויות, בין זהויות ובין תפקידים. אם מאפשרים למחסומים האלו להתפוגג מתגלה הדומה שמחבר את כולנו.


סף הכאוס

בהודו, כמו במדינות אחרות במזרח, כל כביש של שני נתיבים מכיל לפחות 4 נתיבים. רכבים, אופנועים, ריקשות, הולכי רגל ופרות מתערבבות להם ביחד בבליל של צפירות, רעשים ובלאגן, כאשר חלק מכלי הרכב בכלל נוסעים נגד כיוון התנועה הרשמי. אז אחרי השוק הראשוני, והחיפוש אחר חגורת הבטיחות (שלא נמצאת שם), מתגלה הסדר שבאי הסדר. או מה שנקרא במדעי הטבע 'סף הכאוס'. בתוך כל הערבוביה הזו מתהווה לה התארגנות עצמית, גם ללא רמזורים, שיטור וחוקים ברורים. לא שאני נגד סדר חלילה, אבל לעיתים בשל הצורך שלנו בשליטה, אנו עסוקים במישטור ובניסיון לאכוף חוקים ונהלים, ואנו מפספסים את אותה התארגנות עצמית, שמאפיינת את דרכו של הטבע, ובאופן מפתיע (או לא) עובדת לא רע.


למצוא את השקט בעין הסערה

כבר הזכרתי את העומס החושי שהודו מביאה עימה - רעש, צפירות, צפיפות, ריבוי צבעים, ריחות חזקים וטעמים חריפים. ובתוך כל העושר הזה, ניכר שיש לאנשים שקט וסבלנות שכל כך נעדרת במחוזותינו. יש הרבה רעש, אבל פחות מתח. יש הרבה עומס, אבל פחות לחץ. ואולי לא במקרה המדיטציה התפתחה באזור זה של העולם, שבאופן יחסי אלינו, אנשים לא נמצאים במרדף בלי פוסק, אחר מימוש והצלחה, אלא יודעים להיות בקצב יותר שפוי בנוכחות יותר גבוהה. גם במהלך הסדנה, כאשר עסקנו במפתח הפיזי לאושר, שכולל בין השאר התאוששות, עצירה, ואיזון בין החיים האישיים – בעוד בישראל זה תמיד המפתח בו עושים הכי פחות שימוש במקום העבודה. בהודו, בארגון עסקי, בתרבות היי-טק, ניכר שיש קצב אחר, שפוי יותר.


מתקדמים להיות ילדים

בתור בוגרי תנועת נוער ומנחים מנוסים בישראל, חלק מהסדנאות שלנו כוללות הפעלות, משחקים ותנועה. כשנכנסתי לחדר וראיתי קבוצה של מהנדסים בלבוש מסורתי פתאום חששתי: האם הן ישתפו פעולה ויסכימו לרקוד, לקפוץ ולשחק? קרן התעקשה שאנו פותחים כרגיל בתרגיל בוקר טוב רמה 3. ותוך כמה דקות החשש שלי הוסר ושוב גיליתי מחדש, שבכולנו חבויה אותה משחקיות ילדית, ושאם רק נותנים לה דרור (וגבולות בטוחים) אנשים מוכנים ושמחים לשתף פעולה ונהנים מזה. אולי בעצם החזרה לשחק כמו ילדים היא בכלל התקדמות ולא רגרסיה.


כוחה של הפתעה

גם לנו ציפתה הפתעה בסדנה. אייל, מנהל יחידה עסקית איתה עבדנו באמדוקס בישראל תיאם עם מתאמת הסדנה המקומית לעלות בזום לפתוח את הסדנה ולחלוק עם המשתתפים את החוויה שלו מהתהליך ולספר על הערך שהוא והיחידה שלו הפיקו מהסדנה. בסדנאות אנו מדברים עם המנהלים על הכוח של מילה טובה, פרגון ועל מעשי נדיבות קטנים, שעושים הבדל גדול. ופתאום לחוות זאת על בשרנו (לצד המבוכה) עורר גם תחושה אושר ומשמעות גדולה.


האם העולם הוא מקום מסוכן או מגרש משחקים?

טיול בארץ זרה מפגיש אותנו עם האמונות הטבועות בנו. האם המחיר שנהג הריקשה מבקש הוא מחיר הוגן או שהוא מנסה לדפוק אותנו ונצא פרייארים? האם להשאיר בחנות את שקיות הקניות בבקשה שישמרו עליהם זה חסר אחריות או מעשה טבעי? האם כשמזמינים נהג מונית והוא מאחר בחמש דקות, ממשיכים להאמין שיבוא ומחכים, או קופצים על המונית הראשונה שמציעה לנו לעלות? האם כאשר אוכלים אוכל מקומי חוששים 'מבלבה' בבטן (הידועה בקרב במקומיים בכינויה ‘Delhi Belly) או מאמינים, שאם הרבה אנשים אוכלים שם זה כנראה מספיק נקי? אלו הם רק כמה דוגמאות לעדשה דרכה ניתן להתבונן על העולם. וכמובן שאין תפיסה אחת נכונה ויש קו דק, שמפריד בין להיות אדם שבוטח בעולם לבין חוסר אחריות. לצד זאת יש לנו בחירה, בכל רגע, כיצד לחיות את חיינו - באמונה שהעולם הוא מקום מסוכן, שאנשים רוצים תמיד למקסם את טובתם על חשבוננו, או לבחור להאמין שהעולם הוא מגרש משחקים, שבו אנו יכולים לבחור איך לשחק, תחת אלו חוקים, לתת אמון בסיסי באנשים, להיות קשובים לאינטואיציות שלנו ולהביט בעיניים טובות. זה כנראה לא יהיה נכון ב-100% מהמקרים, אך בהודו (כמו בחיים) כל פעם שנתנו אמון בזרם החיים, הגענו למקומות נפלאים.


רוח וחומר

בהודו יש שילוב מעורר התפעלות של רוחניות, מסורת ודת לצד חיי חומר. באמצע מקום העבודה יש פסלים של אלים הודים, אנשים עונדים סמלי רוח כגון טיקה, סארי, טורבן, בגדים מסורתיים וניכר, כי הדת והמסורת הרוחנית משתלבת בחיים בצורה פשוטה ונוחה ואין סתירה בין השתיים, מתוך אמונה שהרוח והחומר הם יסודות משלימים ולא מנוגדים.


הנחייה בקו (better together ) בישראל כמעט תמיד אני מנחה סדנאות לבד. לאחרונה, וגם בסדנה זו בהודו,

יצא לי להנחות בקו ביחד עם קרן. בחוויה הזו נוכחתי לדעת עד כמה ההנחיה בקו היא מעשירה ומגוונות. כן, ההכנה לוקחת יותר זמן, וצריכים לתרגל פרגון, נדיבות, הקשבה ושתיקה. אבל לצד אתגרים אלו מתגלה לו עושר הנחייתי בו כל אחד מביא את החוזקות שלו לקדמת הבמה והקבוצה מקבלת ערך רב יותר. מדברים הרבה בעולם הניהול על בדידותו של המנהל ובעולמות ההנחיה על בדידותו של המנחה שניצב שם לבד ותמיד צריך להיות מפוקס וקשוב. וכפי שהיום ניהול ומנהיגות הופכים לחוויות שהם יותר שיתופיות הגיע הזמן לפתח גם מודלי הנחייה יותר משותפים ומשתפים.


אסיים בהודיה עמוקה על החוויה העשירה והמיוחדת שהייקום זימן לי, ביחד עם קרן, להחזיק את המרחב, שמאפשר לאנשים להתחבר פנימה לאושר שלהם והחוצה אחד לשני ואלינו. בתקווה שהיומיים האלו תרמו, ולו במעט, להרבות טוב לעצמם ולתרום לאושרם של הסובבים אותם לפחות כמו שהם תרמו לי.

306 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page