מה למדתי מניקול על אושר?

השבוע הנחיתי ביחד עם קולגה מצוות PLUS סדנה בנושא אושר באחד הארגונים שאנו עובדים איתם. הסדנה התקיימה בבניין משרדים גבוה, המכיל מאות משרדים ואלפי עובדים. מתחת לבניין יש חנייה גדולה ורבת קומות, שמנוהלת על יד ספק פרטי, שגובה מחירים גבוהים (גבוהים מיד לטעמי) עבור כל שעת חנייה.

באחת ההפסקות שאלתי את מנהלת ההדרכה שהזמינה אותנו האם יש להם הסדר חנייה, מדבקה שמזכה בהנחה או בפטור מהתשלום. מנהלת הדרכה התנצלה בפנינו שלא הסדרנו זאת קודם. היא בדקה במזכירות ההנהלה וגילתה כי מדבקות החנייה אזלו ולא ניתן לספק אישור באותו יום, כי מי שמטפלת בזאת אינה נמצאת היום.

בסוף היום באתי לאסוף את כרטיס החנייה שלי שנאשר במשרדים מאחת העובדות, ניקול שמה, שבמקרה גם היתה משתתפת שלי באחת הסדנאות שלנו בעבר. ניקול, על אף שהיתה עסוקה, עצרה את עבודה, התאכזבה שאין לנו אישור ולא הסכימה שנצא מהבניין מבלי שתסדר לנו את עניין החנייה, בעודנו מנסים להגיד לה שאין צורך בכך.

ניקול התעקשה שאנו אורחים שלה, שאין שום סיבה שנשלם מאה שקלים כל אחד עבור החנייה וכי היא תמצא דרך לעזור לנו. ניקול חיפשה כרטיסי חנייה במשרדים, לא מצאה, ולכן הזמינה אותנו לבוא איתה למסע להנהלת הבניין. כדי להגיע להנהלת הבניין יש לרדת בשתי מעליות ולעבור לבניין ליד. לאחר שהגענו למשרדי הנהלת הבניין, ניקול פנתה למי שאחראית על הנפקת כרטיס אורח, אך אותה גברת טענה כי היא כרגע בהפסקת צהריים ואינה מקבלת קהל. ניקול ביקשה ממנה אם היא יכולה לתת רק שני כרטיסים כדי לשחרר אורחים והיא תסדיר את כל הבירוקרטיה אחרי, אך אותה גברת סירבה לכך.

באותו שלב אנו היינו נבוכים מהמאמץ הרב והפצרנו בניקול לוותר ולחזור לעבדותה. אך ניקול היא לא מהזן שמוותר. היא התעקשה להמתין עוד 20 דקות על שהגברת תסיים את הפסקת הצהריים שלה, והביאה לנו באופן אישי את הכרטיס. נפרדנו בחיבוק גדול, בהכרת תודה ובשמחה.

ולמה אני מספר לכם את זה?

אני מספר לכם כי ניקול היא אחת אחת הנשים המאושרות ביותר בעבודתה שפגשתי לאחרונה. היא עובדת באותו ארגון כבר 40 שנה ולצד זאת היא אנרגטית, מלאת שמחת חיים כמו שאני מאחל לכולנו בעבדותנו. וזה לא מקרה. אני משוכנע שיש קשר בין הנתינה והנדיבות שלה ובין האושר שלה. המחקר כבר הוכיח לנו כי נתינה היא קבלה, וכי אחת הדרכים הטובות ביותר להעלות את רף האושר שלנו. בניסוי מפורסם שנערך באוניברסיטה בוונקובר על ידי מייקל נורטון חולקו סטודנטים לשתי קבוצות. קבוצה ראשונה קיבלה משימה להוציא סכום של 5 או 20 דולר על עצמם בעוד הקבוצה השניה קיבלה משימה להוציא את אותם 5 או 20 דולר על מישהו אחר (תרומה, מתנה למישהו אחר). בערב שאלו את המשתתפים על מה הם הוציאו את הכסף וממדדו את רמת האושר שלהם בהשוואה לרמת האושר שלהם בבוקר. בעוד שבקבוצה שבה הסטודנטים הוציאו את הכסף על עצמם לא היה שינוי ברמת האושר, בקבוצה שהוציא האת הכסף עבור אחרים היתה עליה ברמת האושר, ללא תלות בסכום הכסף (5 או 20 דולר). תוצאות דומות לאלו שנמצאו בקנדה נמצאו גם בשחזור של אותו ניסוי באוגנדה, כדי לבדוק את האפקט גם במדינות מתפתחות.

כאשר אנו עוסקים בנתינה אנו חווים תחושת שפע, על כך שיש לנו מה לתת. גם כאשר השפע אינו חומרי ומתבטא בתשומת לב, בחיוך, בעצה טובה, בהקשבה או במלה טובה. נתינה גם מחזקת את הקשר הבינאישי שלנו לאנשים אחרים בין אם הם חברים או זרים. קשר בינאישי ויחסי קרבה הם ממנבאי האושר הגדולים. נתינה ונדיבות מזמינים אותה להוציא את החיישנים שלנו החוצה. במקום להפנות את הפוקוס פנימה לעצמנו, לצרכים, לקשיים ולרצונות שלנו היא מאפשרת לנו להיות שם בשביל אחרים וזאת חוויה מגבירת אושר. בנוסף, נדיבות מזמינה נתינה חזרה. המעשה של ניקול גרם לי לתחושה טובה (וגם קצת למבוכה), השפיע על רמת האושר שלי ועודד אותי להיות מוקיר תודה ונדיב גם כן. את הסדנה השנייה באותו שבוע כבר פתחתי בפרגון לניקול וכתיבת טיפ הזה היא דרך נוספת להגיד גם לה שוב תודה.

בפתחו של שבוע אני מזמין אותנו ללמוד מניקול על נתינה. ללמוד את היכולת הפשוטה הזאת שטבועה בכולנו, לראות את האחרים בסביבתו, לעשות משהו קטן או גדול למענם ולמענו, להגיד מילה טובה, להציע עזרה, לתת לאדם זר להשתלב לפנינו בנתיב, או לתת למישהו שממהר לעקוף אותנו בתור. מעשים אלו של נדיבות יתרמו להעלאת רמת האושר שלנו יגררו תגובה חיובית חזרה ויתרמו לתיקון עולם בכך שמשהו מזה יעבור הלאה. ותודה לניקול על התזכורת לכך.