מגיפה, בידוד, אושר ומה שביניהם

מיומנה של קרן שמר בימי קורונה

בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי מפשפשת בזיכרוני, במחברותיי ובאינספור התרגילים שאני רגילה לתת למשתתפים בסדנאות שלי במטרה לתרגל כלים מעולם הפסיכולוגיה החיובית ומדעי האושר. מי שמכיר אותי יודע שאני לא צריכה הרבה בשביל להסתכל על חצי הכוס המלאה, לבחור לשים את הפוקוס על ה"יש" ולמצוא את הטוב (במצבים, אנשים וסיטואציות בחיים). אבל מגפת הקורונה ואיתה הבידוד שנחת עלינו, הכניסו אותי למציאות חדשה שאילצה אותי להזכיר לעצמי שכדאי ואפשר לחזק ולאמן את שריר האושר ולייצר לעצמנו מציאות קצת אחרת.

נכון, את המגפה אני לא יכולה לשנות וגם לא את כל ההשלכות שלה (ויש / יהיו לה הרבה), אבל אני יכולה לקחת אחריות על החלקה הקטנה שלי ויש לי השפעה על מה שקורה לי ולבני משפחתי בכאן ועכשיו.

הימים הראשונים בבידוד התחילו במצב של חרדה (כלכלית בעיקר), כי מעצמאית המתעסקת בכמה עולמות תוכן, המג'נגלת בין 5 פרויקטים במקביל בכל רגע נתון, לצד ג'ינגול עם 3 ילדים, מצאתי את עצמי תוך פחות משבוע כמעט ללא עבודה. בהמשך נכנסתי למוד של עשייה: תכנונים, לו"זים, ישיבות משפחתיות, סיכומים, החלטות, מעבר על אתרים, יצירת סדר יום, שגרות, תוכניות והכל במטרה לרכך קצת את הלא נודע ולהכניס כמה עוגנים של שפיות וסדר.

תוך כדי העשייה האינטנסיבית הבנתי שמרוב הלחץ וההתעסקות במסגרת התחלתי לאבד את התמונה. הרגשתי איך הסטרס והדאגה מרוקנים לי את האויר ומורידים לי את מפלס האושר האישי והטבעי שלי. באחד מרגעי המשבר בעודי מנסה להעסיק את ילדים, להפריד ביניהם שלא יהרגו זה את זה, לקפל כביסה, לסדר, לבשל, לנקות, שוב להפריד ושוב לנקות, מצאתי את עצמי בורחת לחדר האמבטיה ומתיישבת על הרצפה. הרגשתי מוצפת, מרוקנת, חסרת אנרגיות ואויר ולחלוטין לא מאושרת. הבנתי שהגיע הזמן לקחת אחריות ושליטה על הסיטואציה ועל המציאות החדשה.

לקחתי את הנייד שלי, הקלדתי בגוגל "5 דקות של מדיטציה" ופתחתי את הקישור הראשון שיצא לי. ישבתי בחדר האמבטיה לבד (עם גוגל), נשמתי, שחררתי, חשבתי, הבנתי ושוב נשמתי. סיימתי את חמשת דקות התרגול, ובלי להגזים, הרגשתי קצת כמו בן אדם חדש. הבנתי שכל מה שאני צריכה זה להזכיר לעצמי שיש לי כלים, טכניקות ומיומנויות שאפשר לתרגל (הרי אני מלמדת אותם מידי יום בשגרה) ויכולים לעזור לי לאזן בחזרה את מפלס האושר שלי.

מאותו הרגע, לקחתי על עצמי משימה: לנסות ליהנות ממה שיש, להסתכל סביבי על הרגעים הקטנים, השגרות, השיחות והפעולות שאני עושה ושקורות בבית ולתת להם לחלחל. מאז אני מגלה דברים חדשים וישנים, מתרגלת שרירים חזקים וחלשים, מפתחת מיומנויות חדשות, מנסה להתגבר על פחדים ומזכירה לעצמי איך אפשר לשים את הפוקוס על מה שיש. מאותו רגע המציאות שלי מרגישה קצת אחרת. קצת פחות מאיימת, קצת פחות חונקת (אם כי לפעמים 5 נפשות בבית תל אביבי אחד יכול להיות קשוח) וקצת יותר מאפשרת.

להלן מקבץ של דברים שעשיתי, גיליתי, תרגלתי, חשבתי, רכשתי, המובאים בסדר רנדומלי ואסוציאטיבי. מזמינה אתכם לקרוא ולאמץ מה שמתאים ורלוונטי לכם.

1. מידי לילה אני מתרגלת את מה שקרוי בספרות "שלושה דברים טובים" (count your blessing): מדובר על רישום יומי (אני עושה את זה רגע לפני שאני הולכת לישון) שמתעד שלושה דברים טובים (קטנים) שקרו לי באותו היום. לפעמים אני אפילו מתרגלת אותם עם בן זוגי ו / או הילדים. הרעיון הוא לחפש את הרגעים הקטנים והמהנים שהיו לי במהלך היום כמו חיבוק חזק ואמיתי מבני המתבגר לפני השינה, שיחת טלפון מעניינת עם קולגה, או שיר ששמעתי בספוטיפיי. הכתיבה והחשיבה הזו מאפשרת לנו לשים את תשומת הלב בדברים שלרוב נקבל כמובן מאליו, להסתכל ולהעצים דברים שעוברים לנו מתחת לאף, לחוות שוב את הסיטואציה וליהנות ולהתרגש ממנה.

2. אחרי מחטף האמבטיה, התחלתי לתרגל חמש דקות של מדיטציה מידי יום גם בלי להיות ברגעי מצוקה אקוטית. גיליתי שכמה דקות של נשימה, תשומת לב וצ'ק אין פנימי של הגוף מייצרים לי אנרגיה, סבלנות ונוכחות שונים למהלך כל היום.

3. מאחר ואני יצור חברתי שחייב אנשים ואינטראקציות נאלצתי לפרוץ מחסומים ולהתמודד עם אתגרי ונפלאות הטכנולוגיה. הפתעתי את עצמי כמה מהר למדתי (כמו מרבית העולם) לתקשר ב- ZOOM ודרכה חיברתי סבתות, דודים, בני דודים, חברות מחו"ל ואת קבוצת הכדורשת שלי לשיחות דיגיטליות יומיות. החלפתי את מגוון פעילויות הספורט שלי בשיעורים מקוונים ויצרתי לילדים מפגשי העשרה (שיעורי קומיקס) עם הדוד מכליל ושעת סיפור עם סבתא מחיפה. אז אומנם המבט, המגע והחיבוק עדיין חסרים לכולנו, אבל תחושת החיבור והשייכות החברתית והמשפחתית נשארה (אולי אפילו קצת התעצמה) וגורמת לי להרגיש טוב על אף ולנוכח הבידוד והריחוק.

4. אילוצים מגבירים יצירתיות – מסתבר שזו לא סתם סיסמא ולא עוד עיקרון שאני מלמדת באופן קבוע בסדנאות שלי. גיליתי שניתן להיות יצירתיים באוכל, במשחק, ביצירה, בסידור הבית ובכל כך הרבה דברים בשגרה שלנו. הבידוד אומנם מגביל אותנו בהרבה מובנים אבל גם מייצר לנו פתח לחוות את מה שיש לנו בדרכים וצורות אחרות; כך גיליתי איך הבנים שלי מכינים ומציגים מצגות בנושאים שונים, התגלגלנו לחידוני קהוט משפחתיים סוערים ומצחיקים, נהניתי ממטעמים שילדיי ובן זוגי הכינו, צפיתי בסרטונים ושעשועי מדע שבני הבית פיתחו, וכאמור, הפעלתי את אחי שבצפון הרחוק לזמני איכות קבועים מקוונים עם האחיינים שלו (מה שלא קורה בשגרה).

5. ואחרון, לעת עתה לפחות, בין לבין היותי שוטרת המפרידה בין ילדיי ללא הרף, לפרקים כועסת, מאיימת ואם אין ברירה מענישה, גיליתי שלילדיי יש עולם מלא משלהם וכשמנתקים אותם מהמסכים ומשעמם להם מספיק הם מתחילים לגלות זה את זה, למצוא ולהמציא לעצמם משחקים, לשתף, לשאול, לחקור ואפילו מתחילים לחבב אחד את השני (אל תגלו להם שכתבתי את זה 😊) שזה רווח אדיר ולא מובן מאליו לדעתי.

אז זה לא שאני כבר לא חרדה ליום שאחרי, וזה לא שאני לא תוהה לפעמים איך נעביר עוד ימים ולילות שכאלו אבל אני מנסה למקסם את זמן האיכות המשפחתי שנוצר ומעולם לא היה לנו, וכנראה גם לעולם לא יהיה...

רוצים לשתף אותנו ביומן קורונה שלכם? מוזמנים לשלוח אלינו ל – info@plusconsulting.co.il ונשמח לקרוא ואפילו לשתף באחד הטיפים העתידיים שלנו.

מוזמנים להצטרף ל"חיזוק חיובי" (קבוצת וואטסאפ שקטה) ולקבל מידי יום טיפ להעלאת רמת האושר שלכם. רוצים לטעון את עצמכם ואת העובדים שלכם באנרגיה ובחיוביות? צרו אתנו קשר והזמינו את סדרת ההרצאות 'חיזוק חיובי' בפורמט zoom.