מה למדתי על אושר בקהיר

שבוע שעבר נסעתי לטיול של 5 ימים בקהיר. טיול חברים, ככה באמצע החיים. 20 מיליון איש שדחוסים בצפיפות ובעוני ובקסם שקשה להסביר, אוכל רחוב מעולה, היסטוריה של 5000 שנים וזמן איכותי עם חברים ותיקים.

ביום האחרון, שאלתי את החבר'ה, לקראת כתיבת הטיפ השבועי, מה למדנו על אושר במפגש עם קהיר. להלן כמה תובנות של אריאל, הלל, אייל, שי ושלי בעניין:

אושר טמון בהסתפקות – חופשה במדינה זולה ורוויות גירויים מזמן מפגש עם ה'רעב' לעוד. בתחילת הטיול ישנו באכסניית מטיילים חביבה, נקייה, במיקום טוב, שכללה מיטות קומתיים ומקלחות משותפות ומפגש עם מטיילים במגוון רחב של גילאים ושל מדינות בעולם. אף על פי החוויה הטובה, לאחר יומיים החלטתנו שמגיע לנו יותר, ואנו רוצים להתפנק במלון מפואר עם נוף וארוחת בוקר טובה יותר. החיפוש אחר הטוב יותר, בקהיר, ממש כמו בחיים, גזל מאיתנו זמן, של חיפוש באתרים, מעבר למלון ראשון, שלא ענה לגמרי על הדרישות, ואז מעבר למלון שני (עם כל המטלטלים), רק כדי לגלות, שגם ברמת המחירים הגבוהה, לא הכל מושלם. החיפוש אחר הטוב יותר, הוא תהליך אינסופי, שגוזל משאבים ומוביל לתסכול יותר מאשר לתחושת נירוואנה של מציאת החוויה המיוחלת. בגג של דירת פאר שאלנו את עצמינו ואולי כבר הבנו, כי המאמץ של החיפוש ואובדן חצי יום טיול לא היה שווה את התמורה, ושאולי זה בכלל יותר כיף לשתות תה במטבח משותף של האכסנייה עם מטיילים מכל העולם מאשר להביט מגג העולם על נהר הנילוס.

עדיף מאוחר מאשר בכלל לא – שי, אחד החברים היקרים הצטרף לטיול באיחור של יומיים. אילוצי החיים לא אפשרו לו לנסוע איתנו לכל חמשת הימים והוא הגיע רק ליומיים וחצי. הדילמה האם להצטרף רק לחלק מהנסיעה או לא להגיע בכלל ליוותה את שי, (כמו גם אותנו בתחנות אחרות בחיים). קל מאוד להתפתות לסיפור, שאין טעם לבוא רק לחלק מהחוויה, כי אם זה לא מושלם, אז אולי עדיף שלא יהיה בכלל, ולהיכנע לתירוצים של 'למה להוציא כסף על טיסה' (והטיסה באמת היתה יקרה) ועל יום של מעברים בשביל להצטרף למשהו לא שלם. נוסיף לזה את החשש הטבעי להצטרף לחוויה שכבר החלה, כי 'בטח יש פער בקצב ובתודעה', או 'יקח לי יום שלם רק להסתנכרן', אז יאללה בואו נוותר. אבל שי האלוף החליט לא לוותר לעצמו ולא לנו והצטרף, והחוויה שהיתה מוצלחת קיבלה עוד שותף חדש שהוסיף לה עוד הרבה איכויות וחוויות, ואנו למדנו משי שאפשר לקבל חוויה מעולה ושלמה גם אם מצטרפים באמצע.

האושר נמצא במרווח בין תכנון לבין זרימה – באחד מהערבים החלטנו לנסוע למסעדת רחוב מאוד מפורסמת בקהיר, שקיבלה דירוגים מעולים בכל אתרי המטיילים. לאחר חצי שעה של נסיעה הגענו למקום שהיה מפוצץ באנשים. קיבלנו את המספר 341, כאשר בדיוק התיישב מספר 210. המקום היה גדול והשכונה חביבה, אז עשינו סיבוב וחזרנו כעבור 45 דקות, לגלות כי התור הגיע בערך למספר 250. בחישוב מהיר הבנו שיקח עוד כשעה וחצי של המתנה. לצד הבילד-אפ שנבנה והרצון להבין למה אנשים עומדים ומחכים בערב שבת שעות בתור, המשכנו הלאה, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו במסעדת רחוב מעולה במרחק 5 דקות. שם היה לנו מפגש אנושי מרגש עם בעל המסעדה, ששמח מאוד לארח אותנו, מלצר שיצא מגדרו שתהיה לנו חוויה נעימה, אוכל טעים, ואפילו מצאנו את עצמנו עומדים מאחורי הפלנצ'ה שרים ורוקדים עם הטבח המקומי שעשה לנו הופעה. היה זה ג'ון לנון שאמר ש'החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות', במידה רבה גם רגעי אושר רבים בחיים (כמו בטיול), קורים כאשר אנו זורמים עם זרם החיים ומוכנים לזנוח את התוכנית המפוארות לנוכח המציאות המתהווה.

החיים שלנו תותים – מצרים קרובה אלינו גיאוגרפית, רק כמה מאות קילומטרים, אך הפער בין ישראל ומצריים הוא גדול, גדול מאוד. העוני, הצפיפות, השחיתות והיעדר התשתיות ניכר בכל עבר. הקלישאה שלפעמים צריך להתרחק ולקבל נקודת מבט אחרת כדי להעריך מה יש לנו, נכונה. למרות הקשיים הרבים שיש במדינה שלנו, חזרנו מוקירי תודה, על היותו חיים במדינה רבת הישגים רק בת 72, שאיכות החיים בה היא גבוהה בעשרות מונים ממדינה בעלת היסטוריה ומשאבים מפוארים. קל לנו לשקוע בתבניות המחשבה השליליות (מישהו אמר בחירות) ולראות את כל מה שדורש פה שיפור, אבל לפעמים צריך להרחיק על מצריים כדי לזכור שהחיים שלנו פה הם תותים.

תודה לאריאל, שי, הלל ואייל על חופשה נדירה ותובנות על אושר.