סליחה על השאלה: לעצמך סלחת?

נכתב ע"י דר' יובל צור מצוות PLUS

והימים האלה של סוף חודש אלול, ימי סליחות.

אני יוצא מהבית, ממהר לפגישה ונוסע מהר בניסיון לחסוך כמה דקות. ביציאה מהעיר שוטר מסמן לי לעצור 'אתה יודע שבכביש הזה המהירות המותר היא 70?' הוא שאול שאלה רטורית ומשיב בשקט 'המכשיר מראה לי שנסעת 103, יש לך הסבר לזה?'. לא היה לי הסבר לזה, כאילו שיש איזה הסבר שבאמת יכול לעזור עכשיו. קיבלתי דו"ח כמובן, ונקודות (ומי יודע אולי גם קורס נהיגה מונע). נותרתי מבואס וכועס על עצמי, פישלתי. שוב. שאלות מכאיבות עלו לי בראש 'איך לא ראיתי את השוטר?' 'למה תמיד אני יוצא באיחור ואז נלחץ וממהר, למה לא יצאתי קודם?' 'איזה נהג מסוכן אני... נהג גרוע...' מה יש לומר? פישלתי. שוב.

אז יש לי חדשות בשבילך: גם את הולכת לפשל, וגם אתה, כן כן.ו... גם אני.

בואו נכיר במציאות: כולנו נעשה עוד טעויות, כולנו עוד נפגע, ונעשה דברים שנצטער שעשינו.

ברור שזה יקרה, למה? כי אנחנו בני אנוש. כי ככה זה - זה חלק מהחיים.

ד"ר טל בן שחר קורא לזה "הרשות להיות אנושי". הטעויות, השגיאות, הפשלות הן לא 'תקלה' או 'בעיה' אלא חלק מהחיים, הן חלק מהיותנו אנושיים. הוא קורא לנו לוותר על ה'מלחמה' לשלמות, שתמיד נפעל נכון ותמיד נצליח, כי זה בלתי אפשרי ולא יכול לקרות. בואו ניתן לעצמנו את הרשות להיות אנושיים ונקבל את חוסר המושלמות עם הטעויות שנעשה.

לא מדובר כמובן על רצון מכוון לעשות טעויות. בתכנון ובהתכוונות לפעולה עתידית נרצה כמובן לפעול נכון, ברגישות ובאופן טוב ומיטיב. זו לא קריאה לוויתור על עשייה נכונה, אנחנו לא סולחים לעצמנו 'קדימה', אלא רק לאחור. את מה שכבר עשינו והמקומות בהם טעינו, את זה לא ניתן לשנות, אז בואו לא 'נלקה את עצמנו' שלא לצורך. אפשר להתחרט, אפשר להצטער, ויחד עם זה בבסיס הדברים לקבל את העובדה שהטעויות הן חלק מהחיים, הן חלק מהיותנו בני אנוש.

קריסטין נף קראה לזה "אנושיות משותפת" והוסיפה גם היבט של נחמדות לעצמי (Self Kindness), כמרכיבים בסיסיים של חמלה עצמית, שמאפשרת את היכולת לסלוח, לסלוח לעצמי ולשחרר. באמת. כי הטעות היא אנושית, זה קורה (ויקרה) לכולם, זו לא איזו 'בעיה' יחידה ומיוחדת שלי.

באותו רגע שנכנסתי חזרה לרכב מלוייד בקנס מהשוטר, טל בן שחר הדהד בי ואמרתי לעצמי: "נו, מה כבר אפשר לעשות? יש לך רשות להיות אנושי, מותר לך לטעות לפעמים, אל תצפה מעצמך לשלמות תמיד". הזמנתי את קריסטין נף עם "האנושיות ומשותפת" ואמרתי לעצמי: "זה לא רק אתה, אתה יודע כמה אנשים נתפסו נוהגים מעל המהירות המותרת רק היום? זה הרי קורה ויכול לקרות לכולם. אתה עוד תראה, תפגוש אותם בקורס נהיגה מונעת..." אז בחרתי להיות נחמד לעצמי, וחשבתי מה חבר טוב היה אומר לי כשהייתי מספר לו על הדו"ח? הוא הרי היה אומר לי משהו כזה: "לא נורא, יובל, זה רק דו"ח, זה רק קורס, לא קרה שום אסון, אתה בסדר, אתה נהג טוב, תפיק את הלקח לעתיד ויהיה בסדר. אני אוהב אותך יובל, כמו שאתה". החלטתי להיות החבר הטוב שלי (במקום השופט המחמיר שאני רגיל) - ואמרתי את כל זה לעצמי. חשתי הקלה, סלחתי לעצמי.

ואת? ואתה? עם כמה אתם סולחים לעצמכם?

עד לקראת ימי הסליחות הבאים עלינו רציתי להזמין את כולנו לתרגל סליחה (לעצמנו ולאחרים), ולהציע שלושה שלבים בדרך לסליחה:

1. לתת לעצמי את הרשות להיות אנושי: לקבל את הטעויות כחלק מהחיים, ולא לצפות מעצמנו ל'שלמות'.

2. להיות חלק מהאנושיות המשותפת: לזכור שאני לא לבד בעולם, זה קורה גם לרבים אחרים. זה חלק מהיותנו בנני אנוש.

3. להיות נחמד/ה לעצמי: לדבר אל עצמי כמו החבר/ה הטוב/ה שלי שרוצה לעודד ולנחם אותי. אם אפשר, לסיים עם: "אני מקבל/ת את עצמי, כמו שאני, ואוהב/ת את עצמי".

בימים האלה, ימי הסליחות של סוף חודש אלול, בואו נלמד לסלוח לעצמנו, ואם זה עובד עבורך הרי באותו האופן אפשר לסלוח גם לאחרים.